אין הרבה רגעים שגורמים לי אושר כמו למצוא את עצמי בשעה 16:00 באוטו, לבד. לא, לא בשביל רגע עם עצמי במהלך היום, כאלה דווקא יש לי, אלא כי אני זוכה להקשיב ל"ארבע אחרי הצהרים" בגל"צ.
זה שבמוזיקה העברית "שירי "א"י הישנה והטובה" הם הפייבוריטס שלי, זה ידוע. בתוך העולם הזה, ז'אנר השירים העצובים ושירי המלחמות הוא המועדף עליי. זה המקום לוידוי – לפני שניים וחצי עשורים, כשלהקליט בטייפ נחשבה פעולה לגיטימית, אני הקלטתי מהרדיו במהלך יום הזיכרון. עד היום אני מדלגת בין תחנות רדיו באובססיביות בימי זיכרון ושכול למיניהם, ומי שמכיר אותי יודע שאם זה היה תלוי בי, בקריוקי שאני בוחרת בו את השירים ישירו "הרעות", ו"באב אל וואד" (טוב, נו, וגם את "שיר של יום חולין". בכל מקרה כנראה שאשאר שם לבד אחרי דקה).
רצה הגורל והיום הייתי באוטו לבד בשעה 16:00 (לא קורה כמעט אף פעם), וגם צוין יום פטירתו של נתן יונתן (15 שנים). רצף השירים שהתנגן, מעבר לזה שהשאיר אותי בחנייה עוד כמה דקות, לקח אותי, כרגיל, למחשבות.
שעה לפני כן הייתי עם אשה אמיצה שנמצאת בתהליך פרידה וצללתי איתה למחוזות של פירוק והרכבה, בהם היא לומדת מחדש ללכת ולחיות.
זה אחד מאותם ימים שהנשמה כבדה בהם, שהכל יותר איטי ופחות מנצנץ.
ואז אני שומעת את הרדופים – "לא נוסיפה עוד לנוע, משתאים נביט ברוח, איך הוא יחד עם המים, מפרקים את הסלעים" וחושבת שיש זמנים שמחייבים עצירה, שאני חייבת להקשיב לקול הזה ולעצור, כי זה מה שמאותת לי הרגע הזה בחיים, באמצעות, איך לא, הילדים.
עוברות דקותיים ואני שומעת ש"האדם הוא גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף", וכאן כבר אין אפשרות לברוח מהדמעות.
ואז אניטה וחואן, שהשיר עליהם "שייך לחלומות שיש לאנשים שאיחרו לפרוח באביב" – עורר את הציפייה לאביב. אני פורחת באביב, עוד קצת וזו העונה שלי. עוד רגע, ממש מעבר לפינה, התקופה שאני הכי אוהבת בשנה ואיתה, אני כבר יודעת, הכובד יפנה מקום לפריחה ולשמחה.
ועד שזה יקרה, אני שרה "אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת, אלך אל המדבר ושם אלמד לכאוב", כי צריך קצת להיות שם, בחורף של הנשמה.
וכמו קראו אותי היטב שם בגל"צ, לסיום סיומת נתנו לי את האהוב עליי מכולם – "שירים עד כאן". אני שומעת ש"בגובה הפסגה גם האוויר מתחיל להיות דליל, אבל לכם ולי עוד נשארו מילים, עוד נשארו מילים" ויודעת שאני לא רוצה פסגה שדליל בה כי אי אפשר לנשום כך לאורך זמן, ואני לא רוצה תחתית שסמיך וכבד בה. אני רוצה לחיות ביניהן. כי "לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים, גם אתם, גם אנוכי – לא נגיע כנראה", אז כל שנותר לי הוא להמשיך ללכת בדרך ולנשום לתוכי את כל מה שהחיים האלה מביאים איתם, עם הרבה אויר נקי שיאפשר לצעוד לאורך זמן.
"רק בהר על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת,
מן הואדי והאבן, לרכסים, אל הרוחות.
עד אשר בכסות הערב, יחזור נוגה אלייך,
עם פכפוך פלגים, עם רחש הרדופים ליד החוף".
