מי לא מכירה את זה? איפהשהוא, בסביבות גיל 40, קורה לנו, הנשים, משהו. אני קוראת לזה נקודת עצירה, והיא לא קורית סתם סביב הגיל הזה. זו נקודה בה אנחנו מרגישות שמשהו מדגדג שם, שאפשר וצריך לבחון, לבדוק, להרהר במי שאנחנו, לשאול את עצמנו שאלות – לעתים קשות ונוקבות.
ולמה זה לא במקרה סביב הגיל הזה? כי העצירה הזו מבקשת דיון פנימי שלא מתאפשר בכל גיל ובכל שלב. עברנו שנים עמוסות, שלא לומר ממש מתישות, ויש משהו במה שהגוף והנפש עברו, בשינויים הפיזיולוגיים, הרגשיים, המשפחתיים, בפרספקטיבה על החיים באירועים שקורים –שהביאו אותנו, הנשים, למקום בו אנחנו הרבה יותר מוכנות ובשלות להתבונן פנימה. והשאלות – כאילו עולות מעצמן. פתאום רצון לדייק את מערכות היחסים שלי, חידוש קשרים מהעבר או "ניפוי" של קשרים שלא עושים לנו טוב, פתאום מחשבות על שינוי כיוון תעסוקתי, פתאום צורך עז להגדרה עצמית מחודשת, אחרי שנים של אוטומט.
כבר פחות חשוב מה חושבים עלינו, אנחנו מבינות ש"אין מנוס" מלהתבונן פנימה, להכיר ולקבל את עצמי. אנחנו מגדירות את עצמנו לעצמנו בכדי לייצר איזהשהוא רצף, הגיון פנימי שאחרי שנים קצת כאוטיות של חוסר השקעה בעצמי, מרדף בלתי פוסק אחרי הדבר הבא בין אם בעבודה, בגידול ילדים או בחיפוש זוגיות, אני מרגישה יותר בשלה לייצר אותו. זה לא אומר שאנחנו לא משתנות ומתפתחות יותר. להיפך – אנחנו מתפתחות מתוך בסיס יותר יציב שיודע מה הליבה שלו, לאן הוא חוזר בסופו של יום.
בתהליך הזה אני פורשת איתך את המפה של חייך. אשה שמתבוננת בחיים של עצמה רואה את הבחירות שלה, את הדפוסים שלה, את מערכות היחסים שלה, את כל הפרמטרים שמרכיבים את חייה. רק מתוך התבוננות עמוקה ואמיתית, שאינה תמיד קלה ואני בה איתך, אפשר להתחיל לדבר על איך את מרגישה עם מה שאת רואה. ואז – מה את אוהבת ומה פחות, מה שרת אותך פעם והיום כבר מפריע, על מה את משלמת מחיר כבד מדי ואיזה מחיר את מוכנה להמשיך לשלם.
אנחנו, הנשים, במיוחד כשאנחנו הופכות לאימהות, כל הזמן מצדיקות את מה שאנחנו עושות. "הוא בגן הזה כי…. הוא לא ילך לביה"ס מהסוג הזה כי זה מה שמתאים למשפחה שלנו". "אני אכניס אותו למשפחתון בגיל חצי שנה כי… אני לא אכניס אותו למשפחתון בגיל חצי שנה כי"…
ההצדקה הזו היא בעצם כדור ההרגעה של הצד השני שהוא המקום המאיים ביותר עלינו -נשים בכלל ואימהות בפרט- האשמה. "אני לא מספיק… הוא לא בגן הזה כי…"
מה זה אומר? שאנחנו מפסידות משני הכיוונים. מצד אחד אנחנו כל הזמן אשמות, ומצד שני כדי לרפא את זה אנחנו כל הזמן מצדיקות. אני מרגישה לא מספיק טובה, אז אני מרגיעה את עצמי, מצדיקה את הבחירה שלי ומכניסה אותה לתוך סיפור שמסתדר לי עם הסיפור של עצמי. ואז קורה שאני בעצם על תגובה אוטומטית, פשוט מסוג אחר.
אז איך פורצים את המעגל הזה? זו בדיוק המשמעות של בחירה אמיתית. זו העצירה.
אני עוצרת להתבונן, שואלת את עצמי שאלות, מבינה את המורכבות ורק אז בוחרת מה הלאה. עומדת מאחורי הבחירה של עצמי או בוחרת לשנות אותה, זו לא הנקודה! מה שחשוב הוא המודעות. כשאנחנו מבינות למה אנחנו פועלות בדרך X, כשאנחנו עומדות מאחורי הבחירות שלנו ומבינות את הרווחים ואת המחירים שאנחנו משלמות עליהן, אנחנו במקום הרבה פחות אשם, הרבה פחות מתנצל והרבה יותר שלם.
כמובן שכל זה מאד אינדבידואלי. לא לכולנו אותו מערך כוחות, אותה מודעות ואותו רצון להתעסק בעצמינו. יותר מזה – בנקודות זמן מסוימות לכל אחת מאיתנו עומדים משאבים אחרים למודעות והתבוננות פנימה. וזה לגמרי בסדר, אין הכרח להתחיל במלאכת "חפירה" יומיומית וסיזיפית. מה שחשוב הוא רק לשים לב כשאת נמצאת בשלב בו את פועלת יותר על אוטומט, להיות קשובה לזה שאנחנו פועלות מכוח האנרציה. אם כרגע אנחנו במקום קצת יותר חלש, מותר לנו להגיד עוד לא, רגע, ולהמשיך מכוח האנרציה, כל עוד אנחנו בבקרה שאנחנו לא מאבדות את עצמנו לגמרי.
כשאנחנו מסתובבות בעולם מכירות את עצמנו, יודעות מי אני ומה אני – זה מביא אותנו עם הרבה יותר חוסן להתמודד עם מה שהעולם מייצר לנו. כשאני מכירה את עצמי אני יודעת לזהות את הדפוסים שלי, את מה מפעיל אותי ואיפה אני יודעת שאני צריכה להיזהר כי "מוקש לפניי", ואז אי הודאות יורדת, ובעקבותיה עולה תחושת הביטחון עולה, שהרי אי ודאות אצל רובנו היא גורם מס' 1 לאי נחת ולחרדה.
המאזניים הם הסיפור, כי בסופו של דבר כדי לראות אנחנו צריכות אור, ואם הזרקור שמאיר לנו מכוון למקומות של ה"לא", זה מה שנראה. אם הוא מכוון אל ה"כן", אוטומטית נראה פחות את ה"לא".
והרי ה"לא" תמיד נמצא שם. הוא בא איתנו מהעבר, קיים בכל מה שאנחנו סוחבות איתנו כל חיינו וגם קיים כל הזמן בהווה שמאתגר אותנו וימשיך לעשות זאת. לכן, המטרה העיקרית היא להעלות את ה"כן" במאזניים האלה. להעצים אותו, להגדיל אותו. להבין שאם אני מכוונת את הזרקור לשם, זה מה שאראה.
