ולמה זה לא במקרה סביב הגיל הזה? כי העצירה הזו מבקשת דיון פנימי שלא מתאפשר בכל גיל ובכל שלב. עברנו שנים עמוסות, שלא לומר ממש מתישות, ויש משהו במה שהגוף והנפש עברו, בשינויים הפיזיולוגיים, הרגשיים, המשפחתיים, בפרספקטיבה על החיים באירועים שקורים –שהביאו אותנו, הנשים, למקום בו אנחנו הרבה יותר מוכנות ובשלות להתבונן פנימה. והשאלות – כאילו עולות מעצמן. פתאום רצון לדייק את מערכות היחסים שלי, חידוש קשרים מהעבר או "ניפוי" של קשרים שלא עושים לנו טוב, פתאום מחשבות על שינוי כיוון תעסוקתי, פתאום צורך עז להגדרה עצמית מחודשת, אחרי שנים של אוטומט.

כבר פחות חשוב מה חושבים עלינו, אנחנו מבינות ש"אין מנוס" מלהתבונן פנימה, להכיר ולקבל את עצמי. אנחנו מגדירות את עצמנו לעצמנו בכדי לייצר איזהשהוא רצף, הגיון פנימי שאחרי שנים קצת כאוטיות של חוסר השקעה בעצמי, מרדף בלתי פוסק אחרי הדבר הבא בין אם בעבודה, בגידול ילדים או בחיפוש זוגיות, אני מרגישה יותר בשלה לייצר אותו. זה לא אומר שאנחנו לא משתנות ומתפתחות יותר. להיפך – אנחנו מתפתחות מתוך בסיס יותר יציב שיודע מה הליבה שלו, לאן הוא חוזר בסופו של יום.

בתהליך הזה אני פורשת איתך את המפה של חייך. אשה שמתבוננת בחיים של עצמה רואה את הבחירות שלה, את הדפוסים שלה, את מערכות היחסים שלה, את כל הפרמטרים שמרכיבים את חייה. רק מתוך התבוננות עמוקה ואמיתית, שאינה תמיד קלה ואני בה איתך, אפשר להתחיל לדבר על איך את מרגישה עם מה שאת רואה. ואז – מה את אוהבת ומה פחות, מה שרת אותך פעם והיום כבר מפריע, על מה את משלמת מחיר כבד מדי ואיזה מחיר את מוכנה להמשיך לשלם.

אנחנו, הנשים, במיוחד כשאנחנו הופכות לאימהות, כל הזמן מצדיקות את מה שאנחנו עושות. "הוא בגן הזה כי…. הוא לא ילך לביה"ס מהסוג הזה כי זה מה שמתאים למשפחה שלנו". "אני אכניס אותו למשפחתון בגיל חצי שנה כי… אני לא אכניס אותו למשפחתון בגיל חצי שנה כי"…

ההצדקה הזו היא בעצם כדור ההרגעה של הצד השני שהוא המקום המאיים ביותר עלינו -נשים בכלל ואימהות בפרט- האשמה.  "אני לא מספיק… הוא לא בגן הזה כי…"

מה זה אומר? שאנחנו מפסידות משני הכיוונים. מצד אחד אנחנו כל הזמן אשמות, ומצד שני כדי לרפא את זה אנחנו כל הזמן מצדיקות. אני מרגישה לא מספיק טובה, אז אני מרגיעה את עצמי, מצדיקה את הבחירה שלי ומכניסה אותה לתוך סיפור שמסתדר לי עם הסיפור של עצמי. ואז קורה שאני בעצם על תגובה אוטומטית, פשוט מסוג אחר.

אז איך פורצים את המעגל הזה?  זו בדיוק המשמעות של בחירה אמיתית. זו העצירה.

אני עוצרת להתבונן, שואלת את עצמי שאלות, מבינה את המורכבות ורק אז בוחרת מה הלאה. עומדת מאחורי הבחירה של עצמי או בוחרת לשנות אותה, זו לא הנקודה! מה שחשוב הוא המודעות. כשאנחנו מבינות למה אנחנו פועלות בדרך X, כשאנחנו עומדות מאחורי הבחירות שלנו ומבינות את הרווחים ואת המחירים שאנחנו משלמות עליהן, אנחנו במקום הרבה פחות אשם, הרבה פחות מתנצל והרבה יותר שלם.

כמובן שכל זה מאד אינדבידואלי. לא לכולנו אותו מערך כוחות, אותה מודעות ואותו רצון להתעסק בעצמינו. יותר מזה – בנקודות זמן מסוימות לכל אחת מאיתנו עומדים משאבים אחרים למודעות והתבוננות פנימה. וזה לגמרי בסדר, אין הכרח להתחיל במלאכת "חפירה" יומיומית וסיזיפית. מה שחשוב הוא רק לשים לב כשאת נמצאת בשלב בו את פועלת יותר על אוטומט, להיות קשובה לזה שאנחנו פועלות מכוח האנרציה. אם כרגע אנחנו במקום קצת יותר חלש, מותר לנו להגיד עוד לא, רגע, ולהמשיך מכוח האנרציה, כל עוד אנחנו בבקרה שאנחנו לא מאבדות את עצמנו לגמרי.

כשאנחנו מסתובבות בעולם מכירות את עצמנו, יודעות מי אני ומה אני – זה מביא אותנו עם הרבה יותר חוסן להתמודד עם מה שהעולם מייצר לנו. כשאני מכירה את עצמי אני יודעת לזהות את הדפוסים שלי, את מה מפעיל אותי ואיפה אני יודעת שאני צריכה להיזהר כי "מוקש לפניי", ואז אי הודאות יורדת, ובעקבותיה עולה תחושת הביטחון עולה, שהרי אי ודאות אצל רובנו היא גורם מס' 1 לאי נחת ולחרדה.

המאזניים הם הסיפור, כי בסופו של דבר כדי לראות אנחנו צריכות אור, ואם הזרקור שמאיר לנו  מכוון למקומות של ה"לא", זה מה שנראה. אם הוא מכוון אל ה"כן", אוטומטית נראה פחות את ה"לא".

והרי ה"לא" תמיד נמצא שם. הוא בא איתנו מהעבר, קיים בכל מה שאנחנו סוחבות איתנו כל חיינו וגם קיים כל הזמן בהווה שמאתגר אותנו וימשיך לעשות זאת. לכן, המטרה העיקרית היא להעלות את ה"כן" במאזניים האלה. להעצים אותו, להגדיל אותו. להבין שאם אני מכוונת את הזרקור לשם, זה מה שאראה.

The post נשים עוצרות ומתבוננות בעצמן appeared first on אפרת פוגץ - פסיכולוגית טיפול אישי, זוגי ומשפחתי.

מי זכאי לסל שיקום?

כל אדם אשר מתמודד עם קושי נפשי בגינו המוסד לביטוח לאומי קבע לו שיעור נכות של לפחות 40%.

מי הגוף שאחראי על מתן השירות של סל שיקום?

הגוף המסבסד את מתן השירות הוא משרד הבריאות. כלומר, לאחר שנקבעו אחוזי הנכות מטעם ביטוח לאומי, משרד הבריאות מממן ומפקח על שירותי סל שיקום. הגופים שמעניקים את השירות בפועל הם עמותות, יזמים וחברות פרטיות, אשר עובדים כולם בכפוף ותחת בקרה של משרד הבריאות.

האם אני משלם על השירות של סל שיקום?

אין תשלום על שירותי סל שיקום עצמם, אלא בתחום הדיור – אדם המתגורר בהוסטל או בדיור מוגן משלם עבור קורת הגג, אך לא משלם עבור החלק של סל השיקום, קרי עבור הליווי.

מה כולל סל שיקום? אילו שירותים הוא מספק?

סל שיקום כולל סל רחב מאד של שירותים כאשר המטרה היא "לתפור חליפה" לאדם עפ"י צרכיו השונים. בסל יש שירותים בתחום הדיור, תעסוקה, פנאי, חברה, התארגנות בבית, השכלה, טיפולי שיניים, תיאום טיפול. השירותים ניתנים ברמות תמיכה משתנות, כי אנשים זקוקים לרמות שונות של סיוע מבחינת אינטנסיביות הליווי, עצמאות וכיו"ב.

איך אני יודע/ת מה מתאים לי?

השירותים הספציפיים הניתנים לכל אדם נקבעים ב"ועדת סל שיקום", אליה מגיעים בד"כ בליווי גורם מקצועי – בד"כ הגורם שמילא את טפסי סל שיקום לוועדה. עו"ס במרפאה לבריאות הנפש או בקופ"ח, גורם מטפל פרטי (פסיכיאטר/ית, פסיכולוג/ית).
בוועדה דנים באפשרויות המתאימות ביותר לאדם ומנסים לתפור את החליפה לפי המצב הנוכחי ובראייה קדימה.

האם אפשר לקבל בוועדת סל שיקום כמה שירותים?

בהחלט. סל שיקום כשמו כן הוא – סל שירותים. מספר השירותים ואופיים נקבע בהתאם לצרכי האדם.

אם אני מקבל שירות אחד, האם ניתן להוסיף שירותים לסל שיקום?

כן, ניתן להוסיף שירותים לסל שיקום. אדם שנעזר בשירות סל שיקום מסוים למעשה נמצא בתוך המערכת והגורם המקצועי שמלווה אותו יכול לזמן ועדה על מנת לדון בבקשה לשירות נוסף. ללא קשר לבקשות מיוחדות, אחת לכמה חודשים-שנה מתקיימת ועדה על מנת לבדוק את מידת ההתאמה של השירותים לאדם, לשמוע אותו – האם הוא מרוצה, איך מתקדם תהליך השיקום, מה כוללת תכנית השיקום בראייה קדימה, וכו'.

אם נקבע לי שירות, זה לכל החיים?

לא. אנשים רבים עוברים בין שירותי שיקום לפי התקדמות התהליך האישי שלהם. כך, אפשר לעבור ממסגרת דיור של הוסטל לדיור מוגן, ממפעל מוגן לתעסוקה בשוק החופשי, ללימודים וכו'. המטרה של שירותי סל שיקום היא לקדם אנשים לקראת הגשמת הפוטנציאל שלהם, כל אדם עפ"י יכולתו.

כיצד נעשית הפניה לסל שיקום?

לאחר קבלת אחוזי נכות של  40% ומעלה בביטוח לאומי, יש לפנות לגורם מקצועי בשירותים קהילתיים שונים: עו"ס בקופת חולים, עובד/ת שיקום במחלקת רווחה, מרפאות לבריאות הנפש, מטפל/ת פרטי/ת שמכיר/ה אותך. יחד עם הגורם המקצועי ממלאים את טפסי סל שיקום ומגישים אותם לוועדת השיקום המחוזית בהתאם לאזור המגורים (פרטים באתר האינטרנט של משרד הבריאות). האדם יוזמן לוועדת סל שיקום אליה הוא יכול להגיע עם הגורם המפנה לועדה ועם מלווים נוספים עפ"י בחירתו.

עברתי את הועדה, קיבלתי את השירותים, איך אני מממש אותם עכשיו?

עבור רבים, זה החלק המאתגר ביותר. נדרשים כוחות, תמיכה סביבתית ויכולות ההתארגנות  בכדי להוציא לפועל את התכנית שבוועדה ראו לנכון שמתאימה לך, ופעמים רבות זו הנקודה בה אנשים לא פונים לשירותים עצמם ולמעשה לא מממשים את הזכות שניתנה להם. מימוש התכנית והפנייה לגורמי השיקום שמספקים את השירותים שנקבעו לך בוועדה נעשית באופן עצמאי, או בסיוע גורם מקצועי – בד"כ הגורם המפנה שליווה אותך לוועדה. במידה וקיבלת בוועדת סל שיקום שירות של תיאום טיפול, זהו שירות שיעזור לך לבנות את תכנית השיקום האישית ולחבר אותך לשירותים שמתאימים לך ושאותם קיבלת בוועדה.

The post סל שיקום – כל מה שרצית לדעת appeared first on אפרת פוגץ - פסיכולוגית טיפול אישי, זוגי ומשפחתי.

כבר שנים שמספרים לנו ש"אכילה רגשית" היא האחראית למנגנוני האכילה ה"שגויים" שלנו, שהיא זו שגורמת לנו לאכול ממניעים לא "נכונים" ובעיקר למעגל האכילה-תסכול שאנחנו לא מצליחות לפרוץ על מנת להגיע לשינוי המיוחל.

אז סיפרו. בואו ננסה לחשוב על זה קצת אחרת.

מרגע שתינוק נולד, אוכל מחובר אצלו למצב רוח. הבכי שלו הוא אמנם אינסטינקט הישרדותי שמאותת על רעב, אבל קורה כאן עוד משהו חשוב: התינוק בוכה כי הוא רעב. עוד רגע, כשיחוש שובע הוא יהיה רגוע, יהיה לו נעים והוא יהיה פנוי להתפתח ולחקור את העולם – מטרתו העיקרית בחודשי חייו הראשונים. הנה כך מתפתח לו הבסיס של "אכלתי ונעים לי", שיחזור ללוות אותנו בעתיד. מאוחר יותר, כשאמא תקרב אל פיו את האוכל הראשון שיטעם בחייו היא תשאל אותו בחיוך גדול "טעים לך"? והוא יבין מהבעותיה, פרצופה ושפתה שזה כיף שטעים, שאמא שמחה על כך, שיש קשר בין הנעים והטעים לשמחה.

כשנחגוג לו יום הולדת שנה נבוא לקראתו עם עוגה ובחיוך ענק והתרגשות גדולה (אמיתית מהלב!), נגיש לו אותה ונביט בו מאושרים כשהוא "יכבה את הנר". והנה גם כאן – שמחה אמיתית תהיה מקושרת, בין השאר (לא רק!) לאוכל.
גדלנו עוד קצת, והאוכל כבר מחובר לאירועים בחיים שהם מזמן לא רק הישרדותיים (ולא, אני לא מדברת על העוגיה שניתנת כפרס אחרי נפילה בגן שעשועים. זה להרצאה אחרת. ולא, לא רצוי לתת אותה כפרס). התינוק שלנו גדל ובכל המסגרות שיהיה בחייו – בית, מסגרות חינוכיות וחברתיות – אוכל יהיה חלק מהן. בשמחות, בעצב, וגם ביום-יום.

ואז! מגיע הרגע הזה, עשרים או שלושים שנה אחרי, בו האישה (שהייתה פעם תינוקת), שומעת כמה חשוב להתיר את  הקשר שבין אוכל למצב רוח או מצב רגשי. שאם היא רק תפתור את זה – ייפתר ה"עניין" שלה עם אוכל. האם זה אפשרי? אני סבורה שהתשובה היא לא. בלתי אפשרי ולא מציאותי לספר לאנשים ש"לאכול רגשית זה רע" כשהקישורים שנעשו אצלנו במח ובגוף בשלבים כה מוקדמים מהווים את הבסיס החיובי ל(חלק מ)מי שאנחנו. ועוד לא דיברנו על מה קורה כשאנחנו מגיעות עם שוקולד או עוגה, מגש פירות או פשטידה כדי "לחמם למישהו את הלב". ועל האירועים שכולנו מכירות – חגים, ימי הולדת, אירועים בבית הספר, בגנים, בחוגים, בעבודה, לוויות, שבעה, מפגשים חברתיים! כשאנחנו מזמינות אנשים אלינו הביתה אנחנו מציעות להם אוכל או שתייה. למה? כי זה חלק מההווי, כי זה תרבותי, כי זה כיף, כי זה מקובל, כי זה מעביר את הזמן, כי זה טעים, כי זה גורם לנו להשקיע במישהו אחר, כי זה נעים לנו לשבת לאכול יחד, כי נוצרת סביב זה חוויה רגשית.

אם כן, מעתה אמרו – רגש ואכילה הם חיבור חיובי. אז מהי בכל זאת האכילה שאינה נכונה לנו, זו שאינה בריאה לנו ומהווה את אותו "מעגל קסמים" שאנו מתקשות לפרוץ?
מכירות את התחושה של לאכול כשאני בחוויה של ניתוק מהסיטואציה? הרגשה שהתחלתי בדיאלוג עם עצמי אם כן או לא לאכול אבל איפהשהוא בדרך משהו חיצוני השתלט על העניינים וזו לא אני שמנהלת את האכילה עכשיו? שיש איזו נקודת אל-חזור שבה התחושה היא ש"התחלתי ולכן אסיים" (את האוכל)? בואו נחליף את "אכילה רגשית" ב"אכילה מנותקת". כשזה קורה לנו, אנחנו מנותקות מעצמינו. אוכלות אבל לא באמת נותנות על זה את הדעת ולא באמת נמצאות שם. אח"כ, כשנתחבר אל עצמינו נחזור להרגיש ואז כנראה שנחוש אשמה, בושה, אכזבה וכעס. משמעות החיבור לעצמינו היא עצומה כי אם אני יודעת שאני רוצה לאכול את השוקולד, אני מחוברת לרצון הזה ופועלת מתוך מודעות ושליטה, כנראה שאקבל הרבה יותר מהר את האיתות של מתי נכון לי להפסיק, או האם נכון לי לאכול את השוקולד כרגע. שימו לב –זה לא אומר שאני לא אוכל את השוקולד. אולי כן ואולי לא. אבל בכל מקרה אהיה נוכחת, מודעת, ויהיה לי קל יותר להחליט לפי מה שנכון לי (ואף מילה על ההיא שאוכלת שתי קוביות שוקולד ומספיק לה).

אין שום סיבה לחוש אשמה על זה שאכלתי מהרגש – זה טבעי ואף נכון לעשות. למה לא לאכול מתוך שמחה? אוכל הוא אחד ממקורות העונג הראשוניים שלנו, האם זה אומר בהכרח שאני אוכלת באימפולסיביות או ללא שליטה? הפרידו בין אכילה מנותקת (= פחות רצויה) לאכילה רגשית (= בהחלט רצויה).

הכל טוב ויפה, אבל איך אנחנו מביאות את עצמינו לאכילה מודעת ומפחיתות את האכילה המנותקת?

בשלוש מילים – היכרות עם עצמי. כדי שתתקיים יותר חשיבה ופחות ניתוק, אישה צריכה להכיר את נקודותיה החזקות והחלשות. את היכולות שיגרמו לה "לעוף על עצמה", לצד הנקודות שיביאו אותה לחשוב על עצמה במילים קשות. כשאני מכירה את עצמי אני יודעת להסתכל לעצמי "בלבן של העיניים" וגם, רחמנא ליצלן,  להיות סלחנית כלפי עצמי. נשמע סותר? נהפוך הוא, זו הנקודה הגבוהה ביותר של קבלה עצמית – אני לא בורחת מעצמי, אני מכירה בטוב וגם יודעת להתבונן בקשה ובמכאיב. ולא פחות חשוב – אני סולחת לעצמי על שאני לפעמים ממוקדת ברע, עד כדי שאני לא עושה את הטוב ביותר עבורי.

איפה הבעיה? ש"להכיר את עצמי" רק נשמע טריוויאלי. בפועל, רבות מאיתנו לא יודעות לענות על שלוש השאלות הבאות:

• מה אני באמת אוהבת ומה לא (אני אוהבת ממרח שוקולד או שבא לי לאכול עכשיו "משהו משמין")?
• איך אני מתמודדת עם אכילה כשאני לא מנותקת? נהנית ממנה? מתעסקת בה כל היום? חשוב להבין שה"ניתוק" הוא מנגנון הגנה – כרגע יש לי דחף לאכול, ובכדי לאפשר לו לפרוץ החוצה מבלי שהחשיבה הרציונלית תפריע לו להתקיים, מנגנון הגנה בצורת התנתקות שלנו מהאירוע מאפשר לדחף להיות מושג.
• מה מחזק ומה מחליש אותי? כשם שהגוף שלנו אינו זהה ואנו מגיבות אחרת למזון או להרכב חומרים מסוים, כך גם הרגש שלנו אינו זהה. אנחנו לא מונעות מאותם מקומות, לא חווינו אותן חוויות שעיצבו אותנו, אנחנו לא מתמודדות באותו אופן עם מצבים רגשיים והצרכים שלנו שונים. לכן, הקשב של כל אחת מאיתנו צריך להיות מופנה פנימה במקום לבדוק למה זו שלידי אוכלת את העוגה ולא מתייסרת או איך ההיא בפארק רצה ונראית מאושרת מזה. אז מה עושים? עובדים על היכולת לסנן את הרעש. איך?

העבודה נעשית לעתים קרובות בצורה "טכנית" – לקחת דף ולרשום לעצמינו את הדברים שמחזקים אותנו ואת אלה שמחלישים – באוכל, באימונים, בחיים. עושה לי טוב להסתכל על אחרות בחדר כושר ולומר לעצמי "ככה אני רוצה?" מעולה. אמשיך. עושה לי רע? אפסיק. עושה לי רע לאכול פריכיות כי זה שם אותי במקום מתוסכל ו"דיאטטי"? לא חייבת לאכול פריכיות. נכון לי להתאמן לבד, אחת על אחת עם מאמנת כי שם יותר נוח לי? אולי כדאי להעדיף את זה. אני מעדיפה מכנסיים ארוכים גם באוגוסט כי ככה אני לא צריכה להתעסק בלהסתיר ורידים או צלוליטיס? מצוין, אלבש ארוך. אפשר להמשיך כך עד אינסוף. הבחירות שלנו צריכות להיעשות ממקום מודע, מכיר, סלחני. רק כשנכיר את עצמינו נדע מה לדרוש מעצמינו, רק כשנבין מה נכון לנו ונהיה מודעות, נוכל להציב יעדים ולהיות סלחניות כלפי יעדים שלא נציב כעת או לא נציב לעולם וסלחניות כלפי "טעויות" בדרך. הן לא טעויות, הן הדרך.

אם לתמצת במשפט אחד – "מה כן" במקום "מה לא". מה שאנחנו חושבות על עצמינו הוא מה שאנחנו מוציאות מעצמינו. איך מוצאים את ה"כן" ומתמקדים בו? שם המשחק הוא היכרות עמוקה, תרגול והתמדה. שינוי לא קורה ביום והוא תוצאה של עבודה אישית פנימית וגם חיצונית. אנחנו יכולות לעשות את זה באמצעות:

• פידבקים מהסביבה הקרובה – שבו עם אמא, חברה, בן או בת זוג, מישהו קרוב אליכן (אפשר ורצוי יותר מאחד) ובקשו מהם פידבק על הנקודות החזקות שלכן. מי אתן בעיניהם, איפה הם רואים את החוזקות שלכן? מה ייחודי בכן? והחשוב ביותר – מה בכן מיטיב איתם? איפה הנוכחות שלכן הופכת אותם לטובים יותר?
• עשו זאת גם עם עצמכן, בצורה של רשימה או כתיבת מחשבות, נקודות חוזק והצלחות, כישרונות וחלקים מיטיבים שבי. אפשר ורצוי לחזור אחורה לאירועים בעבר בהם הרגשנו חזקות והתנהלנו באופן שאנחנו שמחות עליו וגאות בו היום, או לתקופות בחיים שהרגשנו מועצמות ולבדוק מה גרם לנו להרגיש ככה שם. מה עזר לי אז? מה איפשר את זה?
• אפשרות נוספת היא לעשות זאת בטיפול מול איש מקצוע או בקבוצה. מישהו שיעזור לי במסע הזה אל עצמי. אפשרות להתבונן פנימה ולהיתמך בעזרת חוויות דומות של אחרים או נקודת מבט מקצועית.

איך שתבחרו – העיקר להעלות את ה"כן" שבי ולכוון את הזרקור אליו. ואל תטעו –  ה"לא" תמיד יעלה. הוא יצוף בכל רגע נתון וירים את הראש. אבל ברגע שהחוזקות וה"כן" יהיו מבוססים מספיק, פתאום המאזניים לא ייטו תמיד אל ה"לא". כמו בהורות, אם 70-80% מההתנהלות שלנו היא בטוחה, חיובית ומיטיבה, אז אנחנו מספקים תשתית חיובית. כך גם עם עצמינו – ברגע שמשקל ה"כן" יעלה, משקל ה"לא" יירד. זיכרו: כשאנחנו לא מעלות את החלקים הטובים בנו, המשקל שיקבל השלילי יהיה כל כך מהותי שלעולם לא נהיה מרוצות. גם אם נרד 10 ק"ג או נתאמן 6 פעמים בשבוע, אנחנו פשוט לא נראה את זה. מאידך, כשנפנה את הזרקור אל ה"כן" והחיובי, נהיה נוכחות בדרך, נדע לזהות את ההצלחות, ליהנות מהן וכמובן מעצמינו.

ואיך כל זה קשור ללקיחת אחריות?

כל מי שנמצאת בתהליך שינוי אורח חיים/תזונה/ספורט וכו' – לוקחת אחריות על הבריאות של עצמה. לא משנה מה המטרה או נקודת הפתיחה שלה. לקיחת אחריות על עצמינו מביאה איתה מיד תחושה עוצמתית של "איזה יופי שאני עושה את זה עבור עצמי". תחושה טובה זו מתחברת לנושא השליטה, המודעות וההיכרות העמוקה עם עצמי עליה דיברנו קודם כי אני לוקחת אחריות רק ממקום שאכפת לי מעצמי ושאני מסוגלת להתמודד עם מה שיבוא – הרי זו המהות של אחריות. כשילד לוקח אחריות על מעשה שעשה סימן שהוא מבין את הרווחים והמחירים שלו. כשאנו מקבלים קידום בעבודה, עם האחריות מגיעים גם המחירים. כך גם בחיים האישיים – לקיחת אחריות על התהליך של עצמינו היא ההבנה שאני מודעת לצדדים השונים של הדבר הזה שנקרא "הגוף שלי" או "אני והאוכל" או "תזונה וספורט", ומוכנה לשינוי כזה או אחר. לקיחת האחריות שלכן טומנת בחובה את ההכרה בכך שיהיו מחירים לתהליך הזה ואחד המחירים הוא ההיכרות עם חלקים פחות נעימים שלי בעצמי, אבל הרווח – הו הרווח! היריעה שלי תורחב, והפרמטרים שייכנסו לתמונה יהיו הרבה יותר מדויקים שכשאעמוד בפני קבלת החלטה שקשורה לתהליך של ירידה במשקל, שינוי אורח חיים, כניסה לשגרת אימונים או כל דבר אחר, אקבל החלטה מודעת ממקום של בחירה, היכרות וידיעה מה נכון לי. וכמה זה מספק להיות שלמה עם החלטה של עצמי.

כן, גם כשהיא תהיה לאכול את השוקולד.

The post אכילה רגשית – את לא מפחידה אותי! appeared first on אפרת פוגץ - פסיכולוגית טיפול אישי, זוגי ומשפחתי.

הבעיה מתחילה בשלב שבו האחרים – הפחות טוב, המתייסר והשלילי – עוברים את הגבול. אנחנו נתנו להם פתח, והם כאלה ש"נותנים להם אצבע – לוקחים את כל היד". אז יבואו הסטיקרים והסיסמאות ויזעקו שצריך "להסתכל על הטוב", "לחשוב חיובי", "ללמוד מהצלחות", "להתבונן בחוזקות" ועוד שלל ביטויי הז'אנר. אבל כל מי שחי יותר מדקה בעולם הזה יודע כמה קשה לעשות את ה"סוויץ'" (רמז: זה לא סתם קשה. אין סוויץ') ולהפנות את הזרקור לכיוונים אחרים, על אף שנדמה שכולם ברשתות החברתיות ובתכניות הבוקר עושים זה מעולה. אז למה זה באמת כ"כ קשה?

בואו נבין רגע את המנגנון שמזין את עצמו. אמרנו אלמנט הישרדותי, נכון? אנחנו מכווננים למקומות שלא עובדים, שלא הצלחנו בהם ושקשים לנו כי הם מסמנים לנו משימה, נקודה להתייחסות, תמרור אזהרה. ומה משאיר אותנו שם? הרגעים האלה קורים הרבה. מקיפים אותנו ממש, אנחנו לא באמת צריכים לחפש אותם, הם החיים והם כאן כל הזמן. אנחנו ממשיכים לכוון אליהם את הזרקור והם נהנים מתשומת הלב, מתנפחים מחשיבות עצמית וממשיכים להרים את הראש כל הזמן, כי הם מקבלים את המסר שהם חשובים, שאליהם מתייחסים הכי הרבה. ראיתם פעם מישהו שמקבל כ"כ הרבה תשומת לב ממי שהוא הכי צריך אותה ואומר מספיק לי?

באותו זמן ממש, יושבים להם בשקט ובנימוס הרגעים הטובים, ההצלחות, היכולות, הכוחות הנפשיים והמנטליים שעובדים קשה יום-יום שעה-שעה, יושבים ושואלים את עצמם מה הם עושים לא בסדר שהם זוכים רק לפירורי תשומת לב ואילו הכישלונות, הירידות והביקורת העצמית מקבלים מקום של כבוד?                                                                               ואז מגיעה הסכנה האמיתית – כשהחבר'ה הטובים (שעד עכשיו ישבו ומדי פעם זכו לפירור תשומת לב בדמות "יכול להיות-שאולי-היום במקרה-בלי להתחייב-אני נראית די טוב" או "נראה לי-שייתכן-ובאופן שלא ברור לי איך הוא קרה-והוא לגמרי לא מייצג-התנהלתי מעולה עכשיו מול הילד שלי") אומרים "אוקיי, הבנתי, אז אני אפסיק לגמרי. אולי כשלא אהיה בכלל אז ישימו לב שאני חסר/ה". ולאט לאט הם נעלמים, הטובים האלה, עד שאי אפשר לראות אותם כלל כי הם הקטינו את עצמם לבלתי נראים והזרקור נמצא במקומות אחרים, של אשמה וכעס, של ביקורת עצמית והאדרת הכישלון.

כמו על מסך מחשב, גברת "ביקורת עצמית" ומר "מה שלא עובד" פתחו חלון אחר חלון. המון חלונות פתוחים בו זמנית. במקביל, ההצלחות והכוחות לחצו "מזער" וירדו למטה.

אז איך משנים את זה? הרי אנחנו לא מסך מחשב! הנה החלק האופטימי: מכירים את אנחת הרווחה כשחשבתם שסגרתם חלון אבל אתם מגלים שרק לחצתם "מזער" והחלון ממתין בתחתית המסך? אז גם הטובים שלנו לא לחצו על X  ולא עשו "סגור". הם בעצם עוד יושבים שם על הגדר, רק מחכים שנרים אותם חזרה.

הכיול מחדש הוא עבודה שאינה נגמרת לעולם. עוד לא הומצא הסטיקר שיחליף את האומץ להביט פנימה, לפנות מקום לאלה שיושבים שם בשקט ומחכים שנמשוך אותם חזרה למעלה מתחתית המסך. הם ממתינים בסבלנות ורוצים לומר לנו שאולי הם לא מתנהלים בארשת חשיבות כמו אלה שמתריעים על סכנה מיידית לגוף או לנפש, אבל הם כאן כדי להזהיר אותנו מהסכנה האמיתית – שמא נשכח שהכוח לא טמון במי צועק יותר חזק (הי ביקורת עצמית!) אלא במי מצליח להשקיט משהו ולעזור לנו לחבק את עצמינו שנייה לפני שיוצאים לג'ונגל של החיים.

The post הטוב שמחכה בסבלנות appeared first on אפרת פוגץ - פסיכולוגית טיפול אישי, זוגי ומשפחתי.

הכירו את רע"מ. רע"מ הוא משולש חביב, ואם לאפיין אותו במשפט אפשר לומר שהוא אחראי על איך שאנחנו מרגישות עם הבחירות של עצמינו. תפקיד חשוב, נכון?

רע"מ הוא אב חד-הורי לשני בנים ובת – רצון, ערך ומציאות.

כששלושת האחים מסתדרים – נופת צופים בבית של רע"מ ותכף תראו שגם בבית שלנו.

אבל מה קורה כשרצון וערך רבים? כשמציאות ורצון מציקים זה לזו? הנה ההתנגשות, והנה איך הסיפור של רע"מ הופך לחיים של כולנו:

כשהרצון שלי לא מסונכרן עם הערך שאני מאמינה בו או עם מציאות חיי, מתרחש קונפליקט שכדי לפתור אותו, התגובה הרגשית שלי היא אחת משתיים עיקריות – או שאני מרגישה אשמה, או שאני מצדיקה את הבחירה שלי כדי להשקיט את האשמה.

התפלספתי מדי? קחו דוגמה:

אם אני רוצה להיות יותר בבית עם הילדים (הרצונות שלי), ואני מאמינה שילדים צריכים להיות יותר בבית מאשר במסגרת (הערכים שלי), והתנאים הם כאלה שילדיי יכולים לחזור הביתה בצהרים (המציאות שלי) – אין issue. המערכת רגועה ויש לי שקט בחזית זו.

אבל – אם אני רוצה להיות יותר בבית עם הילדים (רצונות), ואני מאמינה שילדים צריכים להיות יותר בבית מאשר במסגרת (ערכים) והתנאים *אינם* כאלה שילדיי יכולים לחזור הביתה בצהרים (מציאות) –

בום!

גברת מציאות מתנגשת עם שני אחיה והרי לכם קונפליקט שאנחנו מתמודדות איתו בשתי דרכים: או שאנחנו מרגישות אימהות לא מספיק טובות (אשמה), או שאנחנו מצדיקות את הבחירה ומספרות לעצמינו שלילדים טוב בצהרון, שהם נהנים, שחשוב שיהיו בחברת ילדים, שהחוגים כלולים, יו ניימ איט. רק לא להרגיש מופסדת בשני העולמות, כי זה כ"כ קשה.

רגע. לפני שאתן מתקוממות ואומרות ש"זה באמת מה שאני חושבת! טוב לו בצהרון!" תהיו איתי שנייה – אני לא מדברת על האם נכון או לא נכון להיות בצהרון, זו ממש לא הנקודה. אני מדברת על המנגנון שמוביל אותנו לפתרון הקונפליקט עם עצמינו. ההתנגשות יכולה להיות בכל מקום אחר במשולש והמנגנון יהיה זהה.

לא מאמינות לי?

נסתכל על זה מעוד זווית: אם אני לא רוצה להיות בבית עם הילדים (רצונות), ואני מאמינה שילדים צריכים להיות יותר בבית (ערכים) והתנאים הם שהילדים חוזרים הביתה בצהרים (מציאות) – האשמה תהיה על כך שאני פועלת בניגוד לרצונות שלי ("לא מממשת את עצמי", "מבטלת את עצמי"…), וההצדקה של הבחירה תישמע בערך כך: "כאמא אני צריכה לשים את הרצונות שלי בצד ולעשות מה שנכון".

עדיין לא קונות?

הנה עוד זווית: אני לא רוצה להיות בבית עם הילדים (רצונות), ואני לא מאמינה שילדים צריכים להיות יותר בבית (ערכים), והתנאים הם שהילדים *כן* חוזרים הביתה בצהרים (מציאות) – אדבר במונחים של "אני לא מספקת להם את הצרכים החברתיים שהם צריכים" (אשמה) או של "אני לא יכולה להרשות לעצמי כלכלית צהרון" (הצדקת הבחירה).

עכשיו תשאלו – זה עד כדי כך פאסימי? זה או שאנחנו לא מספיק טובות או שאנחנו מצדיקות את הבחירות שלנו כמנגנון הגנה?

אז יש עוד דרך, שמביאה לתשובה האמיתית שלנו. הדרך בה אנחנו מביטות במשולש הפרטי שלנו, מפרקות את שלוש צלעותיו, מזהות את ההתנגשות ובודקות אם אנחנו חיות איתה בשלום או משנות משהו. זו ההתבוננות בתמונת חיינו, ברווחים ובמחירים. לא תמיד זה קל לביצוע, אבל זה תמיד יביא לתחושת הקלה והבנה של הבחירות של עצמי.

וזה, בעצם, הסיפור כולו.

The post על בחירות, אימהות והתנגשויות appeared first on אפרת פוגץ - פסיכולוגית טיפול אישי, זוגי ומשפחתי.

חודשיים לפני גיל 30 הפכתי לאמא, ואני זוכרת את המשפט של הרופא "את לא תזכרי איך זה היה לפני". אז נכון שבתקופה הראשונה של הכאוס באמת לא זוכרים מה היה דקה לפני, אבל לא על זה הוא דיבר. המילים שלו התייחסו אל החיים של לפני ההורות ואלה שאחריה.

האמנם יש כזה דבר? האם חיים של אדם יכולים להיות מפוצלים בצורה כה מובהקת?

אני מאמינה שאדם הוא רצף אירועי חייו, מחשבותיו ורגשותיו. וככזה, אין באמת לפני ואחרי מובחנים. אנשים מדברים על לפני ואחרי כי כך הם ממשיגים לעצמם נקודות ציון והתייחסות, מספרים את סיפור חייהם, מבטאים את השינויים ואת הדרך שעברו, אבל החיים היא רצף שבו כל חוויה מתווספת לאלה שקדמו לה.

ובהורות, כמו בהורות, הכל יותר עוצמתי והחלוקה ללפני ואחרי מעניינת במיוחד.

אחרי המעבר להורות קשה לחשוב על עצמינו כלא-הורה. מעצם היותו, התפקיד ההורי מכיל  פונקציונליות ותלות מוחלטות, ואז ההשתלטות של ההורות על ה"אני" ועל שלל הרצונות, החלומות, תחומי העניין, וכל מה  שהרכיב אותו עד כה – מוחלטת אף היא, וגורמת לחוויה של ביטול וחלוקה למה שהיה מול מה שעכשיו. אבל במציאות (הלעתים קשה לזכירה), ההורות הגיעה אל מי שהיינו לפניה, היא "התיישבה" על אדם שנבנה מס' עשורים וידע חוויות, אירועים ורגשות לפניה. ההורה שאני הוא מכפלה ולעתים הקצנה של האדם שאני,  והרגעים הקשים בהורות הם אלה בהם אנו לא מסוגלים להשאיר בפנים את מה שבקלות השארנו שם לפני שהפכנו להורים, או שלא ידענו שקיים בנו באופנים האלה. הרגשות החזקים – אהבה, התמסרות, חרדה, אשמה, תסכול, כעס – חוזרים בעוצמות ומפגישים אותנו עם הפנטזיה של ההורה שרצינו להיות, אבל הם לא באמת חדשים לנו כבני אדם.

כחסידת ה"גם גם" בכל הקשור לחיים, להורות ולאימהות, מהר מאד עניתי "גם וגם" כששאלו אותי "אז איך זה להיות אמא?" כי כשזה "אושר" או "קשה", כשזה "כיף" או "מתיש", זה לוקח למקום של "או-או", והורות – אין בה "או-"או". הגבול בין גן עדן לגיהינום מעולם לא היה דק יותר.

מאחורי טענות ההורים על ריבוי משימות, קבוצות וואטסאפ ואיך זה שפורים הפך לחג הכי מתיש בשנה, שוכנת לה הזעקה האמיתית והכואבת מכולן – על מי שהייתי ואיננו עוד.

ולכן, כשיושבת מולי אמא ומדברת על החלוקה הזו, על הכאב של "מה שהיה לא ישוב", אנחנו מפרקות את השינוי הדרמטי לחלקים שאפשר להתבונן בהם. היא רואה את הרצף הפרטי של חייה, אליו הצטרפה האימהות שלה. היא מכניסה את האמא שהיא, טרייה או מנוסה, לתוך סיפור חייה, במקום שנכון לה כחלק ממנה, ועומדת על ההבדל המשמעותי בין היותה "אמא", להיותה "אמא ל- X", "אמא ל- "Y" . שיח מזוקק על מה זה עבורה להיות אמא נקודה, מבלי לדבר על להיות אמא למישהו. במילים אחרות – מה אני מרגישה כלפי היותי אמא, בלי קשר לילד המסוים (זה רק נשמע פשוט, מוזמנות לנסות).

והחשוב מכל – היא גם נזכרת מי היא הייתה לפני. אנחנו לא רוצים לבטל באחת את כל מה שהיה בנו לפני שהפכנו להורים, לאימהות. מי שהיינו לפני משפיע על ההורה שאנחנו ונותן לנו המון כוח, תובנות וצידה לדרך הזו, מלאת הפיתולים והשאלות. תנו למי שאתם את הכבוד, אתם ראויים לזה וילדיכם רק ירוויחו.  

The post על רצף ופיצול appeared first on אפרת פוגץ - פסיכולוגית טיפול אישי, זוגי ומשפחתי.

אני אדם שמאד מחובר למקומות. השורשים שלי נטועים עמוק, המשפחה שלי הולכת דורות אחורה בעירי ובארצי, מספרת את סיפור ההקמה וספוגה בדם המלחמות. במקום בו אני חיה מכירים אותי (גם) דרך משפחתי ושורשיי. הדנ"א המשפחתי הוא חלק מהותי מחיי, וגם ילדיי גדלים לתוך ההיכרות וההמשכיות – אנחנו מדברים ומזכירים את כולם, החיים והמתים.

ועדיין, לא פעם, כשאני מסתובבת בארץ ובחו"ל במקומות בהם אין לי שורשים ואליהם אני לא מרגישה שייכת, אני מאושרת מהאפשרות להיות זרה, להרגיש אני עצמי בלי להשתייך.            
סתירה? לא בטוח. כבר יותר מ – 15 שנה שיש עוד מקום בעולם שבשנייה שאני נוחתת בו אני מרגישה חלק וזה לא מאיים על השייכות האמיתית והעמוקה ביותר.

זכיתי להיות חלק ממשפחה שמאפשרת להעמיק את השורש, ובאותה נשימה מאפשרת לנוע ולצאת מבלי שתיפגע השייכות. ילד, נער או מבוגר יכול לנדוד בכל רמה שהיא, לאורך כל חייו, וגם אני נדדתי. התרחקתי והתקרבתי, בנפש ובגוף. ותמיד, גם במרחק הגדול ביותר, ידעתי שאני שייכת.

כל אחד מאיתנו הוא סיפור. כל משפחה היא סיפור ובמובנים רבים אנחנו הסיפור של משפחתנו. לא תמיד הסיפור נוכח ביום-יום המודע שלנו אבל הוא תמיד נוכח מאד בהוויה ובמי שאנחנו ולעתים קרובות גם מקשה עלינו להרגיש חופשיים ולגדול. דווקא לצד הקושי שאנשים מרגישים הרבה פעמים במערכות היחסים המשפחתיות שלהם, מדהים לראות עד כמה רובינו עדיין מחפשים להשתייך למשהו. עד כמה אנשים שמסתובבים בעולם בתחושת תלישות ומתקשים לייצר עבור עצמם את החיבור, סובלים יותר. עד כמה אנשים מבקשים להשתייך, וכמה זה קשה כשאין להם לאן או למי, או כשהם לא יודעים איך.

אבל השתייכות היא לא רק משפחה. אמנם שם היא התחילה, שם למדנו את כל מה שאנחנו יודעים על קירבה ומרחק, על ביחד ולבד, אבל זה שב ועולה בכ"כ הרבה מקומות וסיטואציות בחיינו. בתחושת הלבד והזרות הלא נעימה כשאנחנו במקום חדש ומולנו קבוצה שכבר מחוברת והאנשים בה נראים שייכים; בתחושה הנעימה של להיות חלק מקבוצה בה מכירים אותי; בתחושה המרגיעה שיש לי לאן לחזור בסוף יום; בתחושת הביטחון שיש עוד מישהו שיודע למה אני מתכוון כשאני מזכיר את התכונה של סבתא או את האמירה של אבא.

כאנשים בוגרים אנחנו יכולים, לפחות חלקית, לבחור לאן להשתייך. יש שעבורם זו בשורה של ממש, כי להשתייך לזוגיות, למשפחה, לחברה, לקהילה – להיות חלק – זו משימת חייהם.

היותי אדם שורשי, מחובר ושייך איפשרה לי להיות עצמי.

וכך, גם לילדיי אני שרה "זו ילדותי השנייה" כדי שיוכלו הם לשיר "אדם קרוב אצל עצמו, אדם בתוך עצמו הוא גר".

The post על שייכות, שלום חנוך ומתי כספי appeared first on אפרת פוגץ - פסיכולוגית טיפול אישי, זוגי ומשפחתי.

זה שבמוזיקה העברית "שירי "א"י הישנה והטובה" הם הפייבוריטס שלי, זה ידוע. בתוך העולם הזה, ז'אנר השירים העצובים ושירי המלחמות הוא המועדף עליי. זה המקום לוידוי – לפני שניים וחצי עשורים, כשלהקליט בטייפ נחשבה פעולה לגיטימית, אני הקלטתי מהרדיו במהלך יום הזיכרון. עד היום אני מדלגת בין תחנות רדיו באובססיביות בימי זיכרון ושכול למיניהם, ומי שמכיר אותי יודע שאם זה היה תלוי בי, בקריוקי שאני בוחרת בו את השירים ישירו "הרעות", ו"באב אל וואד" (טוב, נו, וגם את "שיר של יום חולין". בכל מקרה כנראה שאשאר שם לבד אחרי דקה).

רצה הגורל והיום הייתי באוטו לבד בשעה 16:00 (לא קורה כמעט אף פעם), וגם צוין יום פטירתו של נתן יונתן (15 שנים). רצף השירים שהתנגן, מעבר לזה שהשאיר אותי בחנייה עוד כמה דקות, לקח אותי, כרגיל, למחשבות.

שעה לפני כן הייתי עם אשה אמיצה שנמצאת בתהליך פרידה וצללתי איתה למחוזות של פירוק והרכבה, בהם היא לומדת מחדש ללכת ולחיות.

זה אחד מאותם ימים שהנשמה כבדה בהם, שהכל יותר איטי ופחות מנצנץ.

ואז אני שומעת את הרדופים – "לא נוסיפה עוד לנוע, משתאים נביט ברוח, איך הוא יחד עם המים, מפרקים את הסלעים" וחושבת שיש זמנים שמחייבים עצירה, שאני חייבת להקשיב לקול הזה ולעצור, כי זה מה שמאותת לי הרגע הזה בחיים, באמצעות, איך לא, הילדים.

עוברות דקותיים ואני שומעת ש"האדם הוא גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף", וכאן כבר אין אפשרות לברוח מהדמעות.

ואז אניטה וחואן, שהשיר עליהם "שייך לחלומות שיש לאנשים שאיחרו לפרוח באביב" – עורר את הציפייה לאביב. אני פורחת באביב, עוד קצת וזו העונה שלי. עוד רגע, ממש מעבר לפינה, התקופה שאני הכי אוהבת בשנה ואיתה, אני כבר יודעת, הכובד יפנה מקום לפריחה ולשמחה.

ועד שזה יקרה, אני שרה "אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת, אלך אל המדבר ושם אלמד לכאוב", כי צריך קצת להיות שם, בחורף של הנשמה.

וכמו קראו אותי היטב שם בגל"צ, לסיום סיומת נתנו לי את האהוב עליי מכולם – "שירים עד כאן". אני שומעת ש"בגובה הפסגה גם האוויר מתחיל להיות דליל, אבל לכם ולי עוד נשארו מילים, עוד נשארו מילים" ויודעת שאני לא רוצה פסגה שדליל בה כי אי אפשר לנשום כך לאורך זמן, ואני לא רוצה תחתית שסמיך וכבד בה. אני רוצה לחיות ביניהן. כי "לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים, גם אתם, גם אנוכי – לא נגיע כנראה", אז כל שנותר לי הוא להמשיך ללכת בדרך ולנשום לתוכי את כל מה שהחיים האלה מביאים איתם, עם הרבה אויר נקי שיאפשר לצעוד לאורך זמן.

"רק בהר על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת,

מן הואדי והאבן, לרכסים, אל הרוחות.

עד אשר בכסות הערב, יחזור נוגה אלייך,

עם פכפוך פלגים, עם רחש הרדופים ליד החוף".

The post שירי נתן יונתן appeared first on אפרת פוגץ - פסיכולוגית טיפול אישי, זוגי ומשפחתי.