בשבוע שעבר, בעודי חוזרת מהופעה מופלאה של שניים מהיוצרים האהובים עליי ביותר – שלום חנוך ומתי כספי (רוצו!), עלו בי מחשבות על שייכות. שלום שר "אדם קרוב אצל עצמו, אדם בתוך עצמו הוא גר", מתי שר "זו ילדותי השנייה, מה שתתני לי אקח, זו ילדותי השנייה, איתך" – ואני מהרהרת בתנועה בין להיות חלק ממשהו ללהיות אני עצמי, שלמה.
אני אדם שמאד מחובר למקומות. השורשים שלי נטועים עמוק, המשפחה שלי הולכת דורות אחורה בעירי ובארצי, מספרת את סיפור ההקמה וספוגה בדם המלחמות. במקום בו אני חיה מכירים אותי (גם) דרך משפחתי ושורשיי. הדנ"א המשפחתי הוא חלק מהותי מחיי, וגם ילדיי גדלים לתוך ההיכרות וההמשכיות – אנחנו מדברים ומזכירים את כולם, החיים והמתים.
ועדיין, לא פעם, כשאני מסתובבת בארץ ובחו"ל במקומות בהם אין לי שורשים ואליהם אני לא מרגישה שייכת, אני מאושרת מהאפשרות להיות זרה, להרגיש אני עצמי בלי להשתייך.
סתירה? לא בטוח. כבר יותר מ – 15 שנה שיש עוד מקום בעולם שבשנייה שאני נוחתת בו אני מרגישה חלק וזה לא מאיים על השייכות האמיתית והעמוקה ביותר.
זכיתי להיות חלק ממשפחה שמאפשרת להעמיק את השורש, ובאותה נשימה מאפשרת לנוע ולצאת מבלי שתיפגע השייכות. ילד, נער או מבוגר יכול לנדוד בכל רמה שהיא, לאורך כל חייו, וגם אני נדדתי. התרחקתי והתקרבתי, בנפש ובגוף. ותמיד, גם במרחק הגדול ביותר, ידעתי שאני שייכת.
כל אחד מאיתנו הוא סיפור. כל משפחה היא סיפור ובמובנים רבים אנחנו הסיפור של משפחתנו. לא תמיד הסיפור נוכח ביום-יום המודע שלנו אבל הוא תמיד נוכח מאד בהוויה ובמי שאנחנו ולעתים קרובות גם מקשה עלינו להרגיש חופשיים ולגדול. דווקא לצד הקושי שאנשים מרגישים הרבה פעמים במערכות היחסים המשפחתיות שלהם, מדהים לראות עד כמה רובינו עדיין מחפשים להשתייך למשהו. עד כמה אנשים שמסתובבים בעולם בתחושת תלישות ומתקשים לייצר עבור עצמם את החיבור, סובלים יותר. עד כמה אנשים מבקשים להשתייך, וכמה זה קשה כשאין להם לאן או למי, או כשהם לא יודעים איך.
אבל השתייכות היא לא רק משפחה. אמנם שם היא התחילה, שם למדנו את כל מה שאנחנו יודעים על קירבה ומרחק, על ביחד ולבד, אבל זה שב ועולה בכ"כ הרבה מקומות וסיטואציות בחיינו. בתחושת הלבד והזרות הלא נעימה כשאנחנו במקום חדש ומולנו קבוצה שכבר מחוברת והאנשים בה נראים שייכים; בתחושה הנעימה של להיות חלק מקבוצה בה מכירים אותי; בתחושה המרגיעה שיש לי לאן לחזור בסוף יום; בתחושת הביטחון שיש עוד מישהו שיודע למה אני מתכוון כשאני מזכיר את התכונה של סבתא או את האמירה של אבא.
כאנשים בוגרים אנחנו יכולים, לפחות חלקית, לבחור לאן להשתייך. יש שעבורם זו בשורה של ממש, כי להשתייך לזוגיות, למשפחה, לחברה, לקהילה – להיות חלק – זו משימת חייהם.
היותי אדם שורשי, מחובר ושייך איפשרה לי להיות עצמי.
וכך, גם לילדיי אני שרה "זו ילדותי השנייה" כדי שיוכלו הם לשיר "אדם קרוב אצל עצמו, אדם בתוך עצמו הוא גר".
