על רצף ופיצול

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Print
Email

"את לא תזכרי את החיים שהיו לפני"

חודשיים לפני גיל 30 הפכתי לאמא, ואני זוכרת את המשפט של הרופא "את לא תזכרי איך זה היה לפני". אז נכון שבתקופה הראשונה של הכאוס באמת לא זוכרים מה היה דקה לפני, אבל לא על זה הוא דיבר. המילים שלו התייחסו אל החיים של לפני ההורות ואלה שאחריה.

האמנם יש כזה דבר? האם חיים של אדם יכולים להיות מפוצלים בצורה כה מובהקת?

אני מאמינה שאדם הוא רצף אירועי חייו, מחשבותיו ורגשותיו. וככזה, אין באמת לפני ואחרי מובחנים. אנשים מדברים על לפני ואחרי כי כך הם ממשיגים לעצמם נקודות ציון והתייחסות, מספרים את סיפור חייהם, מבטאים את השינויים ואת הדרך שעברו, אבל החיים היא רצף שבו כל חוויה מתווספת לאלה שקדמו לה.

ובהורות, כמו בהורות, הכל יותר עוצמתי והחלוקה ללפני ואחרי מעניינת במיוחד.

אחרי המעבר להורות קשה לחשוב על עצמינו כלא-הורה. מעצם היותו, התפקיד ההורי מכיל  פונקציונליות ותלות מוחלטות, ואז ההשתלטות של ההורות על ה"אני" ועל שלל הרצונות, החלומות, תחומי העניין, וכל מה  שהרכיב אותו עד כה – מוחלטת אף היא, וגורמת לחוויה של ביטול וחלוקה למה שהיה מול מה שעכשיו. אבל במציאות (הלעתים קשה לזכירה), ההורות הגיעה אל מי שהיינו לפניה, היא "התיישבה" על אדם שנבנה מס' עשורים וידע חוויות, אירועים ורגשות לפניה. ההורה שאני הוא מכפלה ולעתים הקצנה של האדם שאני,  והרגעים הקשים בהורות הם אלה בהם אנו לא מסוגלים להשאיר בפנים את מה שבקלות השארנו שם לפני שהפכנו להורים, או שלא ידענו שקיים בנו באופנים האלה. הרגשות החזקים – אהבה, התמסרות, חרדה, אשמה, תסכול, כעס – חוזרים בעוצמות ומפגישים אותנו עם הפנטזיה של ההורה שרצינו להיות, אבל הם לא באמת חדשים לנו כבני אדם.

כחסידת ה"גם גם" בכל הקשור לחיים, להורות ולאימהות, מהר מאד עניתי "גם וגם" כששאלו אותי "אז איך זה להיות אמא?" כי כשזה "אושר" או "קשה", כשזה "כיף" או "מתיש", זה לוקח למקום של "או-או", והורות – אין בה "או-"או". הגבול בין גן עדן לגיהינום מעולם לא היה דק יותר.

מאחורי טענות ההורים על ריבוי משימות, קבוצות וואטסאפ ואיך זה שפורים הפך לחג הכי מתיש בשנה, שוכנת לה הזעקה האמיתית והכואבת מכולן – על מי שהייתי ואיננו עוד.

ולכן, כשיושבת מולי אמא ומדברת על החלוקה הזו, על הכאב של "מה שהיה לא ישוב", אנחנו מפרקות את השינוי הדרמטי לחלקים שאפשר להתבונן בהם. היא רואה את הרצף הפרטי של חייה, אליו הצטרפה האימהות שלה. היא מכניסה את האמא שהיא, טרייה או מנוסה, לתוך סיפור חייה, במקום שנכון לה כחלק ממנה, ועומדת על ההבדל המשמעותי בין היותה "אמא", להיותה "אמא ל- X", "אמא ל- "Y" . שיח מזוקק על מה זה עבורה להיות אמא נקודה, מבלי לדבר על להיות אמא למישהו. במילים אחרות – מה אני מרגישה כלפי היותי אמא, בלי קשר לילד המסוים (זה רק נשמע פשוט, מוזמנות לנסות).

והחשוב מכל – היא גם נזכרת מי היא הייתה לפני. אנחנו לא רוצים לבטל באחת את כל מה שהיה בנו לפני שהפכנו להורים, לאימהות. מי שהיינו לפני משפיע על ההורה שאנחנו ונותן לנו המון כוח, תובנות וצידה לדרך הזו, מלאת הפיתולים והשאלות. תנו למי שאתם את הכבוד, אתם ראויים לזה וילדיכם רק ירוויחו.  

 

אולי יעניין אותך גם...

סל שיקום – כל מה שרצית לדעת

בשנת 2000 נחקק בישראל "חוק שיקום נפגעי נפש בקהילה", אשר הביא איתו זכויות רבות בתחומים שונים לאנשים אשר מתמודדים עם מוגבלות נפשית. בבסיסו של החוק עומדת ההנחה

קרא עוד »

בואו נדבר