"אני לא מצליחה לראות את הדברים הטובים, כל היום אני רק מבקרת את עצמי", כך היא אמרה לי אתמול, מתוסכלת. למה המוח שלנו לא מכויל לראות את הדברים הטובים בעצמינו? בראש ובראשונה משום שאין בהם שום התרעה, שום סכנה, שום דבר שאנחנו צריכים לעשות איתו משהו. הם פשוט קורים, או שהם תמיד היו שם, ואין למערכת האינסטינקטיבית הראשונית שלנו סיבה להתייחס אליהם.
הבעיה מתחילה בשלב שבו האחרים – הפחות טוב, המתייסר והשלילי – עוברים את הגבול. אנחנו נתנו להם פתח, והם כאלה ש"נותנים להם אצבע – לוקחים את כל היד". אז יבואו הסטיקרים והסיסמאות ויזעקו שצריך "להסתכל על הטוב", "לחשוב חיובי", "ללמוד מהצלחות", "להתבונן בחוזקות" ועוד שלל ביטויי הז'אנר. אבל כל מי שחי יותר מדקה בעולם הזה יודע כמה קשה לעשות את ה"סוויץ'" (רמז: זה לא סתם קשה. אין סוויץ') ולהפנות את הזרקור לכיוונים אחרים, על אף שנדמה שכולם ברשתות החברתיות ובתכניות הבוקר עושים זה מעולה. אז למה זה באמת כ"כ קשה?
בואו נבין רגע את המנגנון שמזין את עצמו. אמרנו אלמנט הישרדותי, נכון? אנחנו מכווננים למקומות שלא עובדים, שלא הצלחנו בהם ושקשים לנו כי הם מסמנים לנו משימה, נקודה להתייחסות, תמרור אזהרה. ומה משאיר אותנו שם? הרגעים האלה קורים הרבה. מקיפים אותנו ממש, אנחנו לא באמת צריכים לחפש אותם, הם החיים והם כאן כל הזמן. אנחנו ממשיכים לכוון אליהם את הזרקור והם נהנים מתשומת הלב, מתנפחים מחשיבות עצמית וממשיכים להרים את הראש כל הזמן, כי הם מקבלים את המסר שהם חשובים, שאליהם מתייחסים הכי הרבה. ראיתם פעם מישהו שמקבל כ"כ הרבה תשומת לב ממי שהוא הכי צריך אותה ואומר מספיק לי?
באותו זמן ממש, יושבים להם בשקט ובנימוס הרגעים הטובים, ההצלחות, היכולות, הכוחות הנפשיים והמנטליים שעובדים קשה יום-יום שעה-שעה, יושבים ושואלים את עצמם מה הם עושים לא בסדר שהם זוכים רק לפירורי תשומת לב ואילו הכישלונות, הירידות והביקורת העצמית מקבלים מקום של כבוד? ואז מגיעה הסכנה האמיתית – כשהחבר'ה הטובים (שעד עכשיו ישבו ומדי פעם זכו לפירור תשומת לב בדמות "יכול להיות-שאולי-היום במקרה-בלי להתחייב-אני נראית די טוב" או "נראה לי-שייתכן-ובאופן שלא ברור לי איך הוא קרה-והוא לגמרי לא מייצג-התנהלתי מעולה עכשיו מול הילד שלי") אומרים "אוקיי, הבנתי, אז אני אפסיק לגמרי. אולי כשלא אהיה בכלל אז ישימו לב שאני חסר/ה". ולאט לאט הם נעלמים, הטובים האלה, עד שאי אפשר לראות אותם כלל כי הם הקטינו את עצמם לבלתי נראים והזרקור נמצא במקומות אחרים, של אשמה וכעס, של ביקורת עצמית והאדרת הכישלון.
כמו על מסך מחשב, גברת "ביקורת עצמית" ומר "מה שלא עובד" פתחו חלון אחר חלון. המון חלונות פתוחים בו זמנית. במקביל, ההצלחות והכוחות לחצו "מזער" וירדו למטה.
אז איך משנים את זה? הרי אנחנו לא מסך מחשב! הנה החלק האופטימי: מכירים את אנחת הרווחה כשחשבתם שסגרתם חלון אבל אתם מגלים שרק לחצתם "מזער" והחלון ממתין בתחתית המסך? אז גם הטובים שלנו לא לחצו על X ולא עשו "סגור". הם בעצם עוד יושבים שם על הגדר, רק מחכים שנרים אותם חזרה.
הכיול מחדש הוא עבודה שאינה נגמרת לעולם. עוד לא הומצא הסטיקר שיחליף את האומץ להביט פנימה, לפנות מקום לאלה שיושבים שם בשקט ומחכים שנמשוך אותם חזרה למעלה מתחתית המסך. הם ממתינים בסבלנות ורוצים לומר לנו שאולי הם לא מתנהלים בארשת חשיבות כמו אלה שמתריעים על סכנה מיידית לגוף או לנפש, אבל הם כאן כדי להזהיר אותנו מהסכנה האמיתית – שמא נשכח שהכוח לא טמון במי צועק יותר חזק (הי ביקורת עצמית!) אלא במי מצליח להשקיט משהו ולעזור לנו לחבק את עצמינו שנייה לפני שיוצאים לג'ונגל של החיים.
