למה זה בסדר לאכול מהרגש ואיך זה קשור למודעות ולאחריות?
כבר שנים שמספרים לנו ש"אכילה רגשית" היא האחראית למנגנוני האכילה ה"שגויים" שלנו, שהיא זו שגורמת לנו לאכול ממניעים לא "נכונים" ובעיקר למעגל האכילה-תסכול שאנחנו לא מצליחות לפרוץ על מנת להגיע לשינוי המיוחל.
אז סיפרו. בואו ננסה לחשוב על זה קצת אחרת.
מרגע שתינוק נולד, אוכל מחובר אצלו למצב רוח. הבכי שלו הוא אמנם אינסטינקט הישרדותי שמאותת על רעב, אבל קורה כאן עוד משהו חשוב: התינוק בוכה כי הוא רעב. עוד רגע, כשיחוש שובע הוא יהיה רגוע, יהיה לו נעים והוא יהיה פנוי להתפתח ולחקור את העולם – מטרתו העיקרית בחודשי חייו הראשונים. הנה כך מתפתח לו הבסיס של "אכלתי ונעים לי", שיחזור ללוות אותנו בעתיד. מאוחר יותר, כשאמא תקרב אל פיו את האוכל הראשון שיטעם בחייו היא תשאל אותו בחיוך גדול "טעים לך"? והוא יבין מהבעותיה, פרצופה ושפתה שזה כיף שטעים, שאמא שמחה על כך, שיש קשר בין הנעים והטעים לשמחה.
כשנחגוג לו יום הולדת שנה נבוא לקראתו עם עוגה ובחיוך ענק והתרגשות גדולה (אמיתית מהלב!), נגיש לו אותה ונביט בו מאושרים כשהוא "יכבה את הנר". והנה גם כאן – שמחה אמיתית תהיה מקושרת, בין השאר (לא רק!) לאוכל.
גדלנו עוד קצת, והאוכל כבר מחובר לאירועים בחיים שהם מזמן לא רק הישרדותיים (ולא, אני לא מדברת על העוגיה שניתנת כפרס אחרי נפילה בגן שעשועים. זה להרצאה אחרת. ולא, לא רצוי לתת אותה כפרס). התינוק שלנו גדל ובכל המסגרות שיהיה בחייו – בית, מסגרות חינוכיות וחברתיות – אוכל יהיה חלק מהן. בשמחות, בעצב, וגם ביום-יום.
ואז! מגיע הרגע הזה, עשרים או שלושים שנה אחרי, בו האישה (שהייתה פעם תינוקת), שומעת כמה חשוב להתיר את הקשר שבין אוכל למצב רוח או מצב רגשי. שאם היא רק תפתור את זה – ייפתר ה"עניין" שלה עם אוכל. האם זה אפשרי? אני סבורה שהתשובה היא לא. בלתי אפשרי ולא מציאותי לספר לאנשים ש"לאכול רגשית זה רע" כשהקישורים שנעשו אצלנו במח ובגוף בשלבים כה מוקדמים מהווים את הבסיס החיובי ל(חלק מ)מי שאנחנו. ועוד לא דיברנו על מה קורה כשאנחנו מגיעות עם שוקולד או עוגה, מגש פירות או פשטידה כדי "לחמם למישהו את הלב". ועל האירועים שכולנו מכירות – חגים, ימי הולדת, אירועים בבית הספר, בגנים, בחוגים, בעבודה, לוויות, שבעה, מפגשים חברתיים! כשאנחנו מזמינות אנשים אלינו הביתה אנחנו מציעות להם אוכל או שתייה. למה? כי זה חלק מההווי, כי זה תרבותי, כי זה כיף, כי זה מקובל, כי זה מעביר את הזמן, כי זה טעים, כי זה גורם לנו להשקיע במישהו אחר, כי זה נעים לנו לשבת לאכול יחד, כי נוצרת סביב זה חוויה רגשית.
אם כן, מעתה אמרו – רגש ואכילה הם חיבור חיובי. אז מהי בכל זאת האכילה שאינה נכונה לנו, זו שאינה בריאה לנו ומהווה את אותו "מעגל קסמים" שאנו מתקשות לפרוץ?
מכירות את התחושה של לאכול כשאני בחוויה של ניתוק מהסיטואציה? הרגשה שהתחלתי בדיאלוג עם עצמי אם כן או לא לאכול אבל איפהשהוא בדרך משהו חיצוני השתלט על העניינים וזו לא אני שמנהלת את האכילה עכשיו? שיש איזו נקודת אל-חזור שבה התחושה היא ש"התחלתי ולכן אסיים" (את האוכל)? בואו נחליף את "אכילה רגשית" ב"אכילה מנותקת". כשזה קורה לנו, אנחנו מנותקות מעצמינו. אוכלות אבל לא באמת נותנות על זה את הדעת ולא באמת נמצאות שם. אח"כ, כשנתחבר אל עצמינו נחזור להרגיש ואז כנראה שנחוש אשמה, בושה, אכזבה וכעס. משמעות החיבור לעצמינו היא עצומה כי אם אני יודעת שאני רוצה לאכול את השוקולד, אני מחוברת לרצון הזה ופועלת מתוך מודעות ושליטה, כנראה שאקבל הרבה יותר מהר את האיתות של מתי נכון לי להפסיק, או האם נכון לי לאכול את השוקולד כרגע. שימו לב –זה לא אומר שאני לא אוכל את השוקולד. אולי כן ואולי לא. אבל בכל מקרה אהיה נוכחת, מודעת, ויהיה לי קל יותר להחליט לפי מה שנכון לי (ואף מילה על ההיא שאוכלת שתי קוביות שוקולד ומספיק לה).
אין שום סיבה לחוש אשמה על זה שאכלתי מהרגש – זה טבעי ואף נכון לעשות. למה לא לאכול מתוך שמחה? אוכל הוא אחד ממקורות העונג הראשוניים שלנו, האם זה אומר בהכרח שאני אוכלת באימפולסיביות או ללא שליטה? הפרידו בין אכילה מנותקת (= פחות רצויה) לאכילה רגשית (= בהחלט רצויה).
הכל טוב ויפה, אבל איך אנחנו מביאות את עצמינו לאכילה מודעת ומפחיתות את האכילה המנותקת?
בשלוש מילים – היכרות עם עצמי. כדי שתתקיים יותר חשיבה ופחות ניתוק, אישה צריכה להכיר את נקודותיה החזקות והחלשות. את היכולות שיגרמו לה "לעוף על עצמה", לצד הנקודות שיביאו אותה לחשוב על עצמה במילים קשות. כשאני מכירה את עצמי אני יודעת להסתכל לעצמי "בלבן של העיניים" וגם, רחמנא ליצלן, להיות סלחנית כלפי עצמי. נשמע סותר? נהפוך הוא, זו הנקודה הגבוהה ביותר של קבלה עצמית – אני לא בורחת מעצמי, אני מכירה בטוב וגם יודעת להתבונן בקשה ובמכאיב. ולא פחות חשוב – אני סולחת לעצמי על שאני לפעמים ממוקדת ברע, עד כדי שאני לא עושה את הטוב ביותר עבורי.
איפה הבעיה? ש"להכיר את עצמי" רק נשמע טריוויאלי. בפועל, רבות מאיתנו לא יודעות לענות על שלוש השאלות הבאות:
- מה אני באמת אוהבת ומה לא (אני אוהבת ממרח שוקולד או שבא לי לאכול עכשיו "משהו משמין")?
- איך אני מתמודדת עם אכילה כשאני לא מנותקת? נהנית ממנה? מתעסקת בה כל היום? חשוב להבין שה"ניתוק" הוא מנגנון הגנה – כרגע יש לי דחף לאכול, ובכדי לאפשר לו לפרוץ החוצה מבלי שהחשיבה הרציונלית תפריע לו להתקיים, מנגנון הגנה בצורת התנתקות שלנו מהאירוע מאפשר לדחף להיות מושג.
- מה מחזק ומה מחליש אותי? כשם שהגוף שלנו אינו זהה ואנו מגיבות אחרת למזון או להרכב חומרים מסוים, כך גם הרגש שלנו אינו זהה. אנחנו לא מונעות מאותם מקומות, לא חווינו אותן חוויות שעיצבו אותנו, אנחנו לא מתמודדות באותו אופן עם מצבים רגשיים והצרכים שלנו שונים. לכן, הקשב של כל אחת מאיתנו צריך להיות מופנה פנימה במקום לבדוק למה זו שלידי אוכלת את העוגה ולא מתייסרת או איך ההיא בפארק רצה ונראית מאושרת מזה. אז מה עושים? עובדים על היכולת לסנן את הרעש. איך?
העבודה נעשית לעתים קרובות בצורה "טכנית" – לקחת דף ולרשום לעצמינו את הדברים שמחזקים אותנו ואת אלה שמחלישים – באוכל, באימונים, בחיים. עושה לי טוב להסתכל על אחרות בחדר כושר ולומר לעצמי "ככה אני רוצה?" מעולה. אמשיך. עושה לי רע? אפסיק. עושה לי רע לאכול פריכיות כי זה שם אותי במקום מתוסכל ו"דיאטטי"? לא חייבת לאכול פריכיות. נכון לי להתאמן לבד, אחת על אחת עם מאמנת כי שם יותר נוח לי? אולי כדאי להעדיף את זה. אני מעדיפה מכנסיים ארוכים גם באוגוסט כי ככה אני לא צריכה להתעסק בלהסתיר ורידים או צלוליטיס? מצוין, אלבש ארוך. אפשר להמשיך כך עד אינסוף. הבחירות שלנו צריכות להיעשות ממקום מודע, מכיר, סלחני. רק כשנכיר את עצמינו נדע מה לדרוש מעצמינו, רק כשנבין מה נכון לנו ונהיה מודעות, נוכל להציב יעדים ולהיות סלחניות כלפי יעדים שלא נציב כעת או לא נציב לעולם וסלחניות כלפי "טעויות" בדרך. הן לא טעויות, הן הדרך.
אם לתמצת במשפט אחד – "מה כן" במקום "מה לא". מה שאנחנו חושבות על עצמינו הוא מה שאנחנו מוציאות מעצמינו. איך מוצאים את ה"כן" ומתמקדים בו? שם המשחק הוא היכרות עמוקה, תרגול והתמדה. שינוי לא קורה ביום והוא תוצאה של עבודה אישית פנימית וגם חיצונית. אנחנו יכולות לעשות את זה באמצעות:
- פידבקים מהסביבה הקרובה – שבו עם אמא, חברה, בן או בת זוג, מישהו קרוב אליכן (אפשר ורצוי יותר מאחד) ובקשו מהם פידבק על הנקודות החזקות שלכן. מי אתן בעיניהם, איפה הם רואים את החוזקות שלכן? מה ייחודי בכן? והחשוב ביותר – מה בכן מיטיב איתם? איפה הנוכחות שלכן הופכת אותם לטובים יותר?
- עשו זאת גם עם עצמכן, בצורה של רשימה או כתיבת מחשבות, נקודות חוזק והצלחות, כישרונות וחלקים מיטיבים שבי. אפשר ורצוי לחזור אחורה לאירועים בעבר בהם הרגשנו חזקות והתנהלנו באופן שאנחנו שמחות עליו וגאות בו היום, או לתקופות בחיים שהרגשנו מועצמות ולבדוק מה גרם לנו להרגיש ככה שם. מה עזר לי אז? מה איפשר את זה?
- אפשרות נוספת היא לעשות זאת בטיפול מול איש מקצוע או בקבוצה. מישהו שיעזור לי במסע הזה אל עצמי. אפשרות להתבונן פנימה ולהיתמך בעזרת חוויות דומות של אחרים או נקודת מבט מקצועית.
איך שתבחרו – העיקר להעלות את ה"כן" שבי ולכוון את הזרקור אליו. ואל תטעו – ה"לא" תמיד יעלה. הוא יצוף בכל רגע נתון וירים את הראש. אבל ברגע שהחוזקות וה"כן" יהיו מבוססים מספיק, פתאום המאזניים לא ייטו תמיד אל ה"לא". כמו בהורות, אם 70-80% מההתנהלות שלנו היא בטוחה, חיובית ומיטיבה, אז אנחנו מספקים תשתית חיובית. כך גם עם עצמינו – ברגע שמשקל ה"כן" יעלה, משקל ה"לא" יירד. זיכרו: כשאנחנו לא מעלות את החלקים הטובים בנו, המשקל שיקבל השלילי יהיה כל כך מהותי שלעולם לא נהיה מרוצות. גם אם נרד 10 ק"ג או נתאמן 6 פעמים בשבוע, אנחנו פשוט לא נראה את זה. מאידך, כשנפנה את הזרקור אל ה"כן" והחיובי, נהיה נוכחות בדרך, נדע לזהות את ההצלחות, ליהנות מהן וכמובן מעצמינו.
ואיך כל זה קשור ללקיחת אחריות?
כל מי שנמצאת בתהליך שינוי אורח חיים/תזונה/ספורט וכו' – לוקחת אחריות על הבריאות של עצמה. לא משנה מה המטרה או נקודת הפתיחה שלה. לקיחת אחריות על עצמינו מביאה איתה מיד תחושה עוצמתית של "איזה יופי שאני עושה את זה עבור עצמי". תחושה טובה זו מתחברת לנושא השליטה, המודעות וההיכרות העמוקה עם עצמי עליה דיברנו קודם כי אני לוקחת אחריות רק ממקום שאכפת לי מעצמי ושאני מסוגלת להתמודד עם מה שיבוא – הרי זו המהות של אחריות. כשילד לוקח אחריות על מעשה שעשה סימן שהוא מבין את הרווחים והמחירים שלו. כשאנו מקבלים קידום בעבודה, עם האחריות מגיעים גם המחירים. כך גם בחיים האישיים – לקיחת אחריות על התהליך של עצמינו היא ההבנה שאני מודעת לצדדים השונים של הדבר הזה שנקרא "הגוף שלי" או "אני והאוכל" או "תזונה וספורט", ומוכנה לשינוי כזה או אחר. לקיחת האחריות שלכן טומנת בחובה את ההכרה בכך שיהיו מחירים לתהליך הזה ואחד המחירים הוא ההיכרות עם חלקים פחות נעימים שלי בעצמי, אבל הרווח – הו הרווח! היריעה שלי תורחב, והפרמטרים שייכנסו לתמונה יהיו הרבה יותר מדויקים שכשאעמוד בפני קבלת החלטה שקשורה לתהליך של ירידה במשקל, שינוי אורח חיים, כניסה לשגרת אימונים או כל דבר אחר, אקבל החלטה מודעת ממקום של בחירה, היכרות וידיעה מה נכון לי. וכמה זה מספק להיות שלמה עם החלטה של עצמי.
כן, גם כשהיא תהיה לאכול את השוקולד.
