על בחירות, אימהות והתנגשויות

בחירות בפתח, ואני מסתכנת בלגעת בנושא שחוק רק כי הוא ממש שווה את זה.

הכירו את רע"מ. רע"מ הוא משולש חביב, ואם לאפיין אותו במשפט אפשר לומר שהוא אחראי על איך שאנחנו מרגישות עם הבחירות של עצמינו. תפקיד חשוב, נכון?

רע"מ הוא אב חד-הורי לשני בנים ובת – רצון, ערך ומציאות.

כששלושת האחים מסתדרים – נופת צופים בבית של רע"מ ותכף תראו שגם בבית שלנו.

אבל מה קורה כשרצון וערך רבים? כשמציאות ורצון מציקים זה לזו? הנה ההתנגשות, והנה איך הסיפור של רע"מ הופך לחיים של כולנו:

כשהרצון שלי לא מסונכרן עם הערך שאני מאמינה בו או עם מציאות חיי, מתרחש קונפליקט שכדי לפתור אותו, התגובה הרגשית שלי היא אחת משתיים עיקריות – או שאני מרגישה אשמה, או שאני מצדיקה את הבחירה שלי כדי להשקיט את האשמה.

התפלספתי מדי? קחו דוגמה:

אם אני רוצה להיות יותר בבית עם הילדים (הרצונות שלי), ואני מאמינה שילדים צריכים להיות יותר בבית מאשר במסגרת (הערכים שלי), והתנאים הם כאלה שילדיי יכולים לחזור הביתה בצהרים (המציאות שלי) – אין issue. המערכת רגועה ויש לי שקט בחזית זו.

אבל – אם אני רוצה להיות יותר בבית עם הילדים (רצונות), ואני מאמינה שילדים צריכים להיות יותר בבית מאשר במסגרת (ערכים) והתנאים *אינם* כאלה שילדיי יכולים לחזור הביתה בצהרים (מציאות) –

בום!

גברת מציאות מתנגשת עם שני אחיה והרי לכם קונפליקט שאנחנו מתמודדות איתו בשתי דרכים: או שאנחנו מרגישות אימהות לא מספיק טובות (אשמה), או שאנחנו מצדיקות את הבחירה ומספרות לעצמינו שלילדים טוב בצהרון, שהם נהנים, שחשוב שיהיו בחברת ילדים, שהחוגים כלולים, יו ניימ איט. רק לא להרגיש מופסדת בשני העולמות, כי זה כ"כ קשה.

רגע. לפני שאתן מתקוממות ואומרות ש"זה באמת מה שאני חושבת! טוב לו בצהרון!" תהיו איתי שנייה – אני לא מדברת על האם נכון או לא נכון להיות בצהרון, זו ממש לא הנקודה. אני מדברת על המנגנון שמוביל אותנו לפתרון הקונפליקט עם עצמינו. ההתנגשות יכולה להיות בכל מקום אחר במשולש והמנגנון יהיה זהה.

לא מאמינות לי?

נסתכל על זה מעוד זווית: אם אני לא רוצה להיות בבית עם הילדים (רצונות), ואני מאמינה שילדים צריכים להיות יותר בבית (ערכים) והתנאים הם שהילדים חוזרים הביתה בצהרים (מציאות) – האשמה תהיה על כך שאני פועלת בניגוד לרצונות שלי ("לא מממשת את עצמי", "מבטלת את עצמי"…), וההצדקה של הבחירה תישמע בערך כך: "כאמא אני צריכה לשים את הרצונות שלי בצד ולעשות מה שנכון".

עדיין לא קונות?

הנה עוד זווית: אני לא רוצה להיות בבית עם הילדים (רצונות), ואני לא מאמינה שילדים צריכים להיות יותר בבית (ערכים), והתנאים הם שהילדים *כן* חוזרים הביתה בצהרים (מציאות) – אדבר במונחים של "אני לא מספקת להם את הצרכים החברתיים שהם צריכים" (אשמה) או של "אני לא יכולה להרשות לעצמי כלכלית צהרון" (הצדקת הבחירה).

עכשיו תשאלו – זה עד כדי כך פאסימי? זה או שאנחנו לא מספיק טובות או שאנחנו מצדיקות את הבחירות שלנו כמנגנון הגנה?

אז יש עוד דרך, שמביאה לתשובה האמיתית שלנו. הדרך בה אנחנו מביטות במשולש הפרטי שלנו, מפרקות את שלוש צלעותיו, מזהות את ההתנגשות ובודקות אם אנחנו חיות איתה בשלום או משנות משהו. זו ההתבוננות בתמונת חיינו, ברווחים ובמחירים. לא תמיד זה קל לביצוע, אבל זה תמיד יביא לתחושת הקלה והבנה של הבחירות של עצמי.

וזה, בעצם, הסיפור כולו.